אני דווקא מחבבת את עצמי.

לא בזכות השטויות הניו-אייג'יות האלה של שכיבה במיטה, מוקפת בנרות ריחניים, עם עיניים מעורפלות ושינון מנטרות על כמה שאני אדם נהדר. אני נוטה להירדם כשאני במיטה ולא עם אדם אחר, או לפחות עם ספר טוב. אני מחבבת את עצמי כי בשנים האחרונות אני מוקפת באנשים נפלאים שמחבבים אותי, ולאט לאט חלחלה לתוכי ההבנה שאני בעצם סומכת על השיפוט שלהם, אז אולי הם דווקא עלו על משהו נכון בייחס אליי.

אבל זה כל-כך לא אופנתי לחבב את עצמך. זה מתקשר מייד עם מילים מגעילות כמו התנשאות, יוהרה, היבריס ועוד מילים נרדפות לתאר אדם עם אף בעננים. קשה להסביר את המקום בו אדם יכול לחבב את עצמו לא בגלל שהוא יותר טוב -לכאורה- מאחרים, אלא פשוט בגלל ההבנה שהמפלצת הנוראית שבתוכך קיימת גם בתוך אנשים אחרים, רק בשינוי אדרת. בגלל ההבנה שלמרות הפחדים שלך, אנשים לא יתרחקו ממך ברגע שיכירו אותך יותר טוב. עובדה - יש חברים שממשיכים איתך כבר במשך אינספור שנים ומשברים.

לפעמים אני רוצה למלמל כמה שאני שונאת את עצמי רק כי אני צריכה לשמוע כמה בעצם אוהבים אותי. אני מצליחה להחניק את זה, ופשוט לשאול את החייל שלי בקול מתפנק עד כמה הוא אוהב אותי.

ועדיין, לשנוא את עצמך זה כל-כך... מרגש. לפעמים אני מתגעגעת לאורגזמות הרגשיות האלו של רחמים עצמיים. נו, מזל שיש מחזור פעם בחודש.

זה קצת דומה לפרפר שיוצא מהגולם. הכנפיים עדיין דביקות וקשה לצאת מתוך עצמך, לפגוש את העולם שבוהק בצבעים מסנוורים. לנסות ולפרוס שוב כנפיים.

זה קצת דומה לנשימה המתוקה הראשונה אחרי שכמעט טבעת. הריאות עוד מפוחדות מהמאמץ לנשום מתחת למים, העיניים מלאות במים מלוחים שאולי היו שייכים קודם לים ואולי היו שייכים לך, בעצם. עכשיו צריך לנסות ולמצוא איפה החוף.

זה קצת דומה להרבה דברים. זה מאוד שונה מרובם. זה קרה לי כבר בעבר וזה שונה גם מזה. זה לא עושה את זה קל יותר. זה לא תהליך שהנסיון מועיל בו - לא באמת.

אז אני מתחילה לחזור.
מתחילה לגשש אחרי החברים, לבדוק מי מסוגל לסלוח.
פוסעת צעד קדימה ועוצרת, מהססת, מחפשת איזה ספסל לשבת עליו קצת. לנוח. להתקדם לאט. חבל שאף-אחד לא דואג לפזר ספסלים בשבילים שבין אדם לחברו.

כמעט טבענו.
אלוהים, זה היה קרוב.

מחפשים מקום לרקוד קצת סווינג, בשתיים בלילה בתל-אביב, העיר שלא ישנה. גם מוקדם יותר אין ממש איפה. אז שמים את האוטו בחנייה ריקה אלוהים-יודע-איפה, שמים דיסק רוק'נ'רול של קיפ ואיילת (מוזיקה נהדרת, תודה), פותחים דלתות ורוקדים, הרגליים משתפשפות מהאספלט.
והשמלה מפריעה להנפות, וזה גם ככה שלוש בלילה כבר, אז ממשיכה לרקוד עם בגד ים מינימלי. מעניין מה חשב על זה הזוג שבדיוק הגיח מאיזור חשוך, נטוש ומבודד בחנייה.
והמוזיקה נמשכת, והבלונדיני מוביל אותי לשכרון חושים, מסובב ומניף ומסמן ומחייך. שעתיים קודם לכן היינו עם המון אנשים נהדרים, במסיבת שחרור של דניאל ושי. סחרחורת של חום ואהבה. ואני מרגישה את המטענים נצברים לעוד שבועיים של צבא, אחרי שמפגש משפחתי קשה רוקן אותם.
ומרגישה קצת יותר טוב.

הפסקת עישון טייק 2.
מיום חמישי בבוקר.
תאחלו לי בהצלחה.

אנ י לא מאמינה. שוד ושבר. יש עכשיו קבוצה שעושה מערכונים ברוח היפופוטם. שזה נחמד (גם אם בינוני) והכל טוב ויפה, ושיהנו.
אבל הם השתלטו על האתר של היפופוטם.
הייתי סולחת להם אם הם היו משאירים קישור לאתר הישן. או משהו. אבל הם פשוט מחקו אותו. לחלוטין. חארות. לא מדברת איתם.

טוב, אח"י דקר עושה פרוייקט, אז מי אני שאגיד לא?

1. אפסיק לעשן
2. אכנס לכושר
3. אתחיל לשים קרם-גוף כמו שצריך
4. אחזור להיות בנאדם חושב
5. אגור עם אנשים שאני אוהבת
6. אמצא תחביב חדש
7. אחזור לקרוא
8. אלמד לרקוד סווינג (אלא אם אני ותומר נמצא זמן עוד קודם)
9. אפסיק לפחד כל פעם שאראה ברחוב משטרה צבאית (הם מפחידים אותי אפילו כשאני על אזרחי)
10. מסאז' טוב. מקצועי. של שעה לפחות.

תשעה באב. וואו. יום כבד.
וזה חולף לי מעל הראש. לא מרגישה את זה בכלל. כאילו שהצבא כיווץ אותי להוויה של כאן ועכשיו וכל מה שטיםפה יותר גדול מזה לא נכנס פנימה. מנסה לחשוב על חורבן הבית. שניהם. מנסה לחשוב על שינאת חינם. ולא עולה לי מחשבה מקורית אחת בראש. מתסכל.
אני כבר שנתיים וחצי מרגישה שהצבא הפך אותי למשעממת. עכשיו הוא גם הצליח סוף-כל-סוף להפוך אותי לראש קטן. מזלטוב.

אם יורדים לבסיסו של העיניין, כל הקטע בפז"מנקיות זה ההבנה שבעצם אתה לא תחת זכוכית מגדלת. אתה יכול לפברק הפניות רפואיות, ללכת בלי גומיות, לא לעמוד בחלק מהמטלות שלך ולעבור את כל זה בשלום - פשוט כי לאף אחד אין את הזמן והיכולת לעקוב אחריך מקרוב.
וזה לא כי לאנשים לא אכפת ממך, זה פשוט כי ההשרדות וההצלחה האישית גוזלות לכולנו כ"כ הרבה זמן, שלא נותר מספיק כדי להסתכל מספיק טוב על כל האחרים מסביב, אפילו שהם חשובים.
פשוט ככה זה.
אני תוהה האם ההבנה הזו היא חלק מהדבר המטופש הזה שנקרא "להתבגר".

1. אני שונאת את הצבא. מעבר לשנאה המופשטת של הרעיון שאנחנו צריכים להילחם כדי לשרוד (אחרי הכל, אלו החיים ואין מה לעשות כנגד זה), אני שונאת ספציפית את המקום שאני נמצאת בו. המפקדים שלי הם אנשים טובים אבל מפקדים גרועים. המערכת מטופשת וחסרת התחשבות. הקומונה חונקת. אני מרגישה שאני מתנוונת. אני מרגישה שהחיים שלי נדחו בשלוש שנים.

2. להיות מטופחת זו פשוט מלחמה לא פוסקת. נפתר תסביך אחד והופס - הופיע השני. ביערת את השערות השוררות בגבות? תעלי חמישה קילו. העלמת את הצהוב מהשיניים? הציפורניים שלך נראות רע. אני מרגישה יותר טוב עם הגוף שלי משהרגשתי אי פעם, ועדיין... נמאס לי לראות במראה רק את הפגמים.

3. מערכת יחסים זה דבר מסובך נורא.

4. אני מרגישה שאין לי זמן להקדיש לחברים שלי שגרים רחוק ממני. עבר נצח מאז שהייתי פעם אחרונה בירושליים ואני מרגישה שאם לא אגיע לשם בקרוב ממש, אני אאבד אותם. וזה מדאיג.

5. יש לי מחסום כתיבה.

6. אני עייפה.

7. וצריכה פיפי.

__________________________________

זהו, מילאתי את מכסת התלונות הטיפשיות השנתית שלי. מעכשיו אתם מוזמנים להוריד לי נבוט על הראש בכל פעם שאתחיל להתבכיין.